החלטה בתיק ת"א 23929-05-12

1. בפני בקשה של המבקשת (היא הנתבעת 2 בהליך זה, להלן: "הנתבעת") להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בעניינה של המשיבה (להלן: "התובעת").  לתובעת נקבעה נכות אורתופדית בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)א, שעניינו הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני בצורה קלה.  התובעת עררה על קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל.  הטעם לבקשה הנוכחית, נעוץ בכך שוועדה רפואית לעררים הודיעה לתובעת, כי היא שוקלת להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו לה (שכן סברה כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מן התאונה) ובעקבות הודעה זו החליטה התובעת למשוך את הערר וכך נותר בעינו שיעור הנכות שקבעה הוועדה הרפואית של המל"ל, היינו 10% והוא מהווה קביעה על פי דין. 

טענות הצדדים

2. הנתבעת טוענת, כי התנהלותה של התובעת הייתה בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של ההליכים שעמדו לזכותה.  על כן לטענת הנתבעת, נופל מקרה זה בגדר סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), על פיו יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור "אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."
3. התובעת, טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף, כבר מן הטעם שהוגשה באיחור בניגוד להחלטת בית המשפט, על פיה היה מקום להגיש בקשה להביא ראיות לסתור בטרם הגשת תחשיבי הנזק ולא לאחר הגשתם. 
4. עוד טוענת התובעת, כי גם לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה, באשר לא היה שום חוסר תום לב בהתנהלות התובעת ובכל מקרה, דעות שונות של מומחים שונים אינם מצדיקים היתר להבאת ראיות לסתור.  התובעת אף הפנתה לשני פסקי דין שניתנו במקרים דומים בהם לא ניתן היתר להביא ראיות לסתור.

דיון והכרעה

5. צודקת התובעת בטענתה, כי מן ההחלטה שניתנה ביום 7.10.12, ניתן היה ללמוד כי בקשה להביא ראיות לסתור, יש להגיש טרם הגשת תחשיבי הנזק ולא אחריה.  יחד עם זאת, אינני מוצאת לנכון לדחות את הבקשה רק מטעם זה, במיוחד לנוכח הגשתה זמן רב טרם המועד שנקבע לשמיעת הראיות באופן שלא יגרום לדחיית מועד זה.
6. לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובתשובה, החלטתי לדחות את הבקשה לגופו של עניין ואפרט את הנימוקים לכך להלן.
7. הגישה המצמצמת לעניין היתר להביא ראיות לסתור נקבעה כבר בבר"ע 634/85 עודה נ. רותם חברה לביטוח בע"מ ואח' פד לט(4)505.  בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי על אף שרשימת החריגים לכלל הקבוע בסעיף 6ב לחוק הפיצויים תיקבע ממקרה למקרה, הרי שניתן להצביע על שני סוגי טעמים: טעמים משפטיים - כגון פגם מהותי בהליך, כמו תרמית וכיו"ב וטעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים - כגון שינוי מהותי במצבו של התובע או נכות נוספת וכיו"ב. 
8. הנתבעת טוענת כי בקשתה נופלת בגדר הטעמים המשפטיים, שכן ההליך במל"ל פגע בעקרונות הצדק הטבעי ועל כן מדובר במקרה שראוי לאפשר בו הבאת ראיות לסתור.  אינני יכולה לקבל טענה זו.  אינני מקבלת את הטענה כי התנהלות התובעת כשביטלה את הערר במל"ל הייתה בחוסר תום לב או שהיה בה ניצול לרעה של הליכים שעמדו לזכותה. 
9. כפי שמציינת התובעת בתגובתה לבקשה,הוועדה הרפואית לעררים, לאחר שהייתה בדעה שלא נותרה לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה, הודיעה לתובעת כי בפניה שתי אפשרויות, האחת להמציא לוועדה מסמכים לחיזוק טענותיה והשנייה להודיע על ביטול הערר.  כך נוהג המל"ל במקרים בהם הוועדה הרפואית לעררים שוקלת להפחית את אחוזי הנכות שקבעה הוועדה הרפואית ועל כן אין מקום לטענה כי על מנת לנהוג בתום לב היה על התובעת לפעול רק על פי האפשרות הראשונה ואסור היה לה לפעול על פי האפשרות השנייה שהוצעה לה מפורשות על ידי הוועדה. 
10. אילו נתנה הוועדה הרפואית לעררים החלטתה, הייתה זו וודאי קביעה על פי דין, אולם כל עוד לא עשתה כן, מדובר בעמדה של הרופאים בוועדת הערר, כשנפסק בהזדמנויות שונות, כי עצם קיומן של חוות דעת רפואיות שונות, איננה טעם להתיר הבאת ראיות לסתור.  ראה בהקשר זה ע.א. 5779/90 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח' נ. אחמד פד"י מה (4)77,בע' 82 נקבע:

"כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין המומחים הרפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית."

11. על כן, אין בעצם העובדה כי וועדת הערר הרפואית שקלה לשנות את קביעת הוועדה רפואית, כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.  אציין כי בתא (תא) 14948-03-12 ערן כהן נ. שומרה חברה לביטוח בע"מ, ניתנה במקרה דומה רשות להביא ראיות לסתור, אולם בית המשפט שם במפורש הדגיש:

"30. במקרה זה אין המדובר אך במחלוקת רפואית בין וועדת הערר לוועדה מדרג ראשון, אלא המדובר במצב בו בפני וועדת הערר עמדו בדיקות נוספות ומאוחרות של התובע:...  

31. בנסיבות אלו בהן קיימות בדיקות רפואיות מאוחרות, אשר הצביעו לדעת וועדת הערר, על העדרה של כל נכות, יש לדעתי מקום לאפשר הבאת ראיות לסתור ולבחון את מצבו הרפואי של התובע נכון להיום. אכן, כפי שציין התובע, החלטת הוועדה הרפואית לעררים אינה סופית, ואף לא הונחו בפניה מסמכים מטעמו של התובע, אשר ייתכן והיה בהם כדי לשנות את החלטת הוועדה. אך לטעמי, די בכך שקיימים מסמכים רפואיים מאוחרים, אשר לא עמדו בפני הוועדה מהדרג הראשון, ואשר מצביעים לדעת ועדת הערר על כך שמצבו הרפואי של התובע שונה לחלוטין מזה שנקבע בוועדה מדרג ראשון, על מנת להצדיק בנסיבות אלו את קבלת בקשתה של הנתבעת. "

12. בענייננו, אין ראיה לכך והנתבעת אף לא טענה, כי עמדת וועדת הערר נסמכה על בדיקות רפואיות מאוחרות שלא עמדו בפני הוועדה רפואית.  וועדת הערר, הביעה דעתה על סמך בדיקתה של התובעת ועל כן אינני מוצאת בכך טעם המצדיק הבאת ראיות לסתור. 

13. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה להביא ראיות לסתור ומחייבת את הנתבעת בהוצאות בקשה זו בסכום של 1,500 ש"ח, אותו עליה לשלם לתובעת בתוך 30 יום מן המועד בו תקבל החלטה זו.